דצמבר 2014
במוצאי שבת, אמש התקשר אליי חבר לספסל הלימודים של בית הספר התיכון, עמו לא נפגשתי ושוחחתי 47 שנים.
הוא פתח את השיחה בך יואב, באמצעות גוגל הגיע לאתר שלך וממנו אליי.
המסר הועבר גם לשאר החברים המשותפים של אותם ימים רחוקים.
הנה כי כן, עדיין אתה קיים בתודעה של הסובבים אותנו, כי אתה חלק בלתי נפרד מאיתנו ולעולם.
חלפו 16 שנים ואנחנו עדיין כאן מידי יום, החיים אומנם נמשכים אך אחרת.
מנסים לשדר נורמטיביות יום יומית.
עוקבים באהבת אין קץ בחמשת נכדינו, אחיינך אשר משחקים בחדרך שהפך להיות חדרם למשחק ולעבודה במחשב.
מפעילים את הדמיון להשתלבותך עימם במשחק ובהשתובבות.
כאשר אני מסתכל בארון הספרים שלך, בו מצויים עדיין ספריך בנושאים מגוונים כגון צבא ופוליטיקה, מוסיקה ועולם המחשוב, אני מתרשם שוב ושוב שהקדמת את בני דורך באופן חשיבתך ובגרותך.
משנה תוקף להערכתי זו אני מקבל הבוקר מקריאה בעיתון המבהיר כי בני ה-18 בשל הקדמת הבחירות זכאים להצביע בפעם הראשונה מבהירים שלא מרגישים מוכנים מספיק, שלא, כהגדרתם, התעניינו בפוליטיקה ולכן הם נבוכים.
אותך זה לא היה מפתיע אתה כבר היית מוכן ויחד עם זאת לא זכית לממש את זכותך להצביע.
אכן חלפו 16 שנים, אך הנוכחות והשייכות שלך לסובב את כולנו כאילו לא חלף הזמן.
האקטואליות של דעותיך עדיין רלוונטיות, אנחנו מצטטים אותך בכל דבר ועניין.
הגעגועים אליך מתעצמים ככל שחולף הזמן ולהם אין מרפא.
אתה עמנו בכל מקום, בכל מצב ובכל רגע.
יום הזכרון 2013
השנה השקנו ספר לזכרו של יואב ספר שהוא תוצאה של עבודה שנמשכה כשנה וסיומה בערב מיוחד הוא יום הולדתו ה-32 אליו נתקבצו חברים ומשפחה.
דברים רבים נאמרו נכתבו והושמעו בערב זה ובחרתי לבוקר זה להביא חלק קטן מדברים שכתבה אביטל און שחר חברתו לספסל הלימודים כאן בתיכון מור מטרווסט.
ביקשו ממני לכתוב משהו והבטן מתהפכת לי כבר שבוע והגיע היום ועוד כמה שעות אני אמורה להגיד ואין לי מושג מה. אז החלטתי לכתוב לך כאילו כל האנשים שנמצאים פה עכשיו לא מקשיבים.
באופן די אירוני אתה היחיד שלמעשה שמרתי איתו על קשר מהכיתה.
עבור 14 שנים. יום קר בבסיס עובדה בדרום, אני ילדה בקורס מודיעין בתחילת השירות טלפון מצלצל (ואז טלפון סלולארי היה די חדש, לא כזה שמכורים אליו כמו היום ובמזל היה פתוח).
זו היתה שירי מהעבר השני של הקו מספרת לי שנהרגת והדבר הראשון שאני חושבת עליו זה איך יוצאים מהחור הזה. יש אוטובוס אחד ביום ואם אני מפספסת אותו אני לא מגיעה ללוויה. הודעתי למפקדת שלי ולא באמת ביקשתי את אישורה.
הגעתי אני זוכרת שאמרתי דברים. הייתי ילדה ואתה ישבת לידי שלוש שנים בכתה ופתאום אינך.
חזרתי לבסיס בטיסה באותו לילה וכשחזרתי באתי לשבעה ומאז ועד היום אני בקשר עם ההורים שלך ובכלל מכירה את כולם האחיינים הדודים ובני הדודים.
האמת הייתי מעדיפה שלא להכיר אותם אבל אלו הנסיבות.
אני בת 32 עורכת דין (ושומעת אותך אומר כמה לא מפתיע) אמא ל-2 ילדים ואתה לעולם בן 18 והיום יום ההולדת שלך וגם אתה אמור היית להיות בן 32 בוודאי אחרי אקזיט ראשון לפחות, עם המצאה מדהימה, עם חברה ואולי בדרך להתמסדות וממשיך להתנדב במד"א.
האם עדיין היית זוכר אותי הילדה שישבה 3 שנים לידך והצחיקה אותך כמו שאתה אותה?
יואב, סביר להניח שאם היית פה, היינו נפגשים ומתעדכנים וממשיכים הלאה, כי אלו הם החיים, כל אחד פונה למקום אחר עוברים דירה מקימים משפחה והחיים ממשיכים.
במקרה שלנו זה לא כך מאז שאתה לא פה אני שומרת איתך על קשר מתמיד.
במחשבות, דרך ההורים, באזכרות ובחגים ואם בדרך ליד בית העלמין עוברת עוצרת ונכנסת.
היום שאני חושבת ונזכרת בך מעיניים של מבוגר ולא של ילדה, היה בך משהו קיים באנשים גדולים, אותם אנשים שאומרים עליהם THEY MADE A DIFFERENCE כאלו שיש להם שכל, אבל בעיקר מעוף ועצמאות מחשבתית לחשוב אחרת כבר מגיל צעיר.
היינו כל כך שונים אתה ריאלי מופנם לא חיה חברתית ואני בדיוק ההפך אבל אני חושבת שהיה לנו הרבה מהמשותף.
אהבתי את השנינות שלך את הטוב את הכבוד שידעת להעניק לאחר גם אם לא חשב כמוך (אבי ברוב המקרים) והיית אז בסך הכל רק ילד.
ילד לצערי לנצח.
ערב השקת הספר מתוך דברים שנאמרו
דורית
חנה סנש כתבה:
ישנם כוכבים שאורם ממשיך להגיע ארצה גם לאחר שהם עצמם אבדו ואינם עוד.
כזה הוא יואב שאיננו עוד – אבל נוכחותו ממשיכה למלא אותנו...
היום 29 בספטמבר הוא יום הולדתו של יואב. בן 32 הוא היום.
מידי שנה, מאז נפילתו, ביום הולדתו אנו מכינים לו זר, זר של חמניות כמספר שנותיו.
ולמה חמניות?
הסיפור הוא על יואב הקטן כבן 3 הוא היה. ובמסגרת טיולי סוף השבוע שהיינו עושים עם הילדים וחברים (וישנם כאן כאלו שיעידו שהיו שותפים לטיולים אלו) באחד מהם עברנו בשדה חמניות.
עמדנו נפעמים מהיופי הצהוב והרגשתי יד מושכת בי.
יואב קרא לי..... אימא תראי שמש ועוד שמש המון שמש...
אז זר חמניות.. פרח לכל שנת גיל. היא דרך אחת לזכור ולשמר. וכך אנו מנסים לשמר את יואב בתוכנו ואיתנו.
דרך נוספת היתה הקמת פינה לזכרו בתחנת מד"א בהרצליה.
פינת מחשב פעילה למתנדבים שכן זה היה עולמו בשנים האלו של התיכון....
מד"א מחשבים
אבל רצינו עוד וחיפשנו דרכים נוספות והתשובה היתה אצל יורם....
"אני רוצה לכתוב ספר" הוא אמר "אני רוצה לכתוב ספר על יואב"...
יורם
רעיון כתיבת הספר עלה והתבשל זמן רב.
סיבות אינן מוגדרות. פשוט הרגשתי צורך, משהו מאוד אמוציונאלי.
לא ידעתי איך וכיצד להתחיל רק ידעתי כי הספר צריך להיות:
ספר מלא חיים. צבעוני, מובנה באופן שלקורא יהיה רצון לדפדף בו דף אחרי דף....
התחלתי לעבור על ספרים ולשים לב כיצד הם מובנים וכתובים.
זכרתי סרטים שונים מהעבר בו מתואר מצב מסוים ואז תוך כדי גולשים אל העבר והסיפור מתחיל.
התחלתי לכתוב, כאשר החלטתי בתחילה לתאר מצב דרמטי וממנו לגלוש אל העבר, אל שנות ה-80 ולתאר את המושבה הגרמנית בירושלים מצד אחד ורעננה מצד שני כשני מוקדים סביבתיים בהם מתרכז הסיפור של יואב.
הביקורת המשפחתית היתה נוקבת... דורית ניסתה לסייע ברישום פרק מצידה, אך התוצאה לא השתנתה...בקיצור הובהרה לי הנקודה כי אתה נבחן על התוצאה ולא על הדרך.
מכיוון שהתוצאה אינה מספקת עליי לפנות לגורם מקצועי שייקח על עצמו את המשימה.
נכנסתי לדילמה – אל מי וכיצד לפנות?
והנה באחד המפגשים עם חברינו צביעה ועמוס וולף שאלתי את צביה על כתובת.
צביה עבדה באותה תקופה כראש לשכתה של סגן ראש העיר לענייני תרבות ואומנות.
אם אינני טועה זו הגדרת התפקיד..., צביה תקני אותי....
ברור לי כי אם יש מישהו שיש לו נגישות לאדם המתאים זה בודאי לה.
ואכן כעבור ימים ספורים הודיעה לי כי שוחחה עם נורית חליף אשר הביעה את הסכמתה ונענתה להיפגש.
ניתן בידי מספר טלפון.
ישבתי עם מספר הטלפון מספר ימים כי התלבטתי מה עושים ולכן ללא כל סיבה שניתן להצביע עליה שאלתי את צביה היכן מקום מגוריה של נורית – כאילו זה משנה משהו.
היא השיבה כי אינה יודעת אך משערת שבכפר סבא או הוד השרון.
הדילמה העיקרית היתה לפני הפגישה עם נורית מה ניתן לכתוב על ילד בן 18 מה הוא כבר הספיק?
שוחחתי על כך עם דורית והיא הסכימה ואכן היתה לנו דילמה......
מי זאת נורית – כיצד המפגש יקרום עור וגידים? שכן מדובר ביואב שלנו, שהינו בבת עינינו ורגישותנו גבוהה ועדיין לא השתחררנו מהחשש והחשדנות לפתוח את ליבנו לזר לנוכח לקחי העבר הצורבים ללא הרף גם היום.
לבסוף נוצר הקשר הטלפוני, נקבע מועד.
נורית הגיעה לראשונה לביתנו באוגוסט 2011, וזמן לא רב אחריה מצטרפת אווה.
אני מזמין את נורית ואווה.
דורית
אנשים רבים נענו לפנייתה של נורית ונפגשנו איתה ועם אווה
תודה מיוחדת לסבתא יהודית לאילנה דובי לחנוך קינן, לנוגה ליפשיץ, לאביטל או שחר - תרומתכם לספר יקרה לנו מאוד.
גם סיון, דוד, מיכל ויהונתן נפגשו עם נורית בנות ובנים לחוד. הם היו הראשונים שקראו את הספר ואני זוכרת את המשפט של יהונתן וברשותך אני מצטטת
כאשר קראתי את הספר לראשונה חשתי כאילו אני יושב בחדר אחד איתך נורית ועם יואב. אני יושב בצד ומאזין לשיחות ביניכם.
המשפט של יהונתן ממצה את מה שהרגשנו – אלו הן שיחות שלך נורית עם יואב.
מה שראיתם על ההזמנה (וכפי שבודאי הבנתם) היא הכריכה לספר.
אווה שותפתה של נורית היא מצלמת ומאיירת מוכשרת בטרוף.
ומה שרואים בספר הוא הטיפול המדהים שעשתה אווה לתמונות שקיבלה מאיתנו להן הוסיפה איורים משלה.
אני מבטיחה לכם שבשילוב המופלא שעשתה בספר לא תמיד תדעו להבחין מתי נגמר הצילום ומתחיל האיור.
דורית
בזמן ההכנה לערב זה ביקשנו להביא גם קטעי שירה ומוסיקה ואין מתאים יותר מאילו שמכירים את יואב.
ערן וליאור טלמור.
ערן וליאור הם 2 מתוך 4 ילדיהם של אורית ומוטי שרובכם מכירים.
ערן שירה ליאור וגור ביחד עם דוד יהונתן ויואב בילו הרבה יחד.
עם בטיולים ברחבי הארץ טיולי סוף שבוע או בחגים יחד בירושלים אצל פפי (סבתא שוש)
הרבה זכרונות משותפים.
פניתי לערן וללא היסוס הוא נענה לאתגר.
אני מבקשת מערן וליאור להציג ולהשמיע את שירם הראשון.
שירו האחרון של אהוד מנור..... נכתב זמן קצר לפני מותו
אותו הלחין מיכאל קלמנוביץ
העיבוד של ערן
קירבת אלוהים לי טוב..........
קטע נגינה – ליאור וערן
תודה ערן וליאור..נשמע אותם עוד בהמשך.
אני רוצה בהזדמנות זו להודות גם ליעלה זקס שנענתה בשמחה כמו ערן וליאור לאתגר שהצבתי בפניהם יעלה לא יכלה להגיע הערב (סיבות טובות) אז מכאן אני מבקשת מכם צביה וצבי למסור לה המון תודה.
דורית
גם הצבא ובעיקר הפרקליטות הצבאית "עזרו לנו לשמר את יואב" וזו הזדמנות להודות למי שטרחו ועשו עבודה מדהימה להביא לתודעת הציבור את סיפור המאבק.
איתי לנסברג עורך מבט שני, ליאורה עמיר ברמץ המפיקה, ולאריאלה רינגל הופמן עיתונאית בכירה בידיעות אחרונות.
אבל כל זה לא יכול היה לקרות מבלי עזרתם המופלאה המקצועית וכל כך רגישה ואנושית של חנוך קינן וניר גלעד.
יורם
הקשר עם חנוך נוצר בעקבות מצב אליו נקלענו בראשית שנת 2000.
הגעתי למסקנה שאנו זקוקים לעזרה. דורית ודוד ויהונתן נתנו את אישורם.
במסגרת חיפושי ובאמצעות חבר קרוב, זאבי דביר נוצר הקשר עם חנוך קינן.
מאחר וזאבי הנותן בימים אלו (עם מיקי אשתו) סדרת הרצאות בקנדה נבצר מהם להשתתף בערב זה.
זאבי בעת המפגש איתי יצר קשר מידי עם חנוך שנענה ומועד פגישה נקבע מידית.
דורית ואני נסענו למפגש אל המשרד שהיה אז באשתורי הפרחי שבצפון השקט של תל אביב, מלאי חששות ספקנות אך יחד עם זאת נחושים מאוד בדעתנו.
הגענו למשרד, ובתוך דקות הוכנסנו לחדרו של חנוך... מפגש ראשוני, משהו לא ברור, לא מכירים, חוששים, מגששים צד אחד את הצד השני, מחליפים מילות נימוס ואז לחדר נכנס ניר המציג עצמו בלבביות ומתיישב.
חנוך מציג את עצמו וכך גם ניר ומסתבר שאכן שניהם עונים לכתובת אותה חיפשתי.
שניהם עורכי דין, בעלי רקע צבאי משכנע ומרשים.
שופט צבאי בכיר וטייס בחיל האוויר.
את ניר איבדנו בדיוק לפני שנה, אין לי ספק שיואב וניר מחייכים מלמעלה ומלווים אותנו בכל שנפנה.
..... חנוך בבקשה
ערן וליאור - מילים ומנגינה לאה שבת - תמיד יחכו לך
דורית
יואב וליאור בני אותו גיל ואת חיבתו למוסיקה ולנגינה קיבל יואב מליאור
את המורה לפסנתר של יואב...... פיני קיבל יואב מליאור. פיני היה המורה שלו.
יואב היה תלמיד ביסודי כאשר העביר לי פתק ומספר טלפון ואת ההנחיה הבאה תתקשרי אל הטלפון הזה ותאשרי לו.
הוסבר לי שליאור ויואב בעצה אחת פנו לפיקי וביקשו שילמד את יואב כמו את ליאור
הם קבעו לי עובדה....
דורית
אביטל היא חברה של יואב לספסל הלימודים הם ישבו יחד. שני ניגודים ויחד עם זאת חברים מאוד טובים
יורם
את אביטל הכרנו ביום הלוויה ומאז היא מלווה אותנו. דרכה למדנו להכיר את יואב שמחוץ לבית – את יואב של בית הספר.
אביטל בבקשה
אביטל
ביקשו ממני לכתוב משהו, הבטן מתהפכת לי כבר שבוע, והגיע היום, עוד כמה שעות אני אמורה להגיד משהו ועוד אין לי מושג מה.
אז החלטתי לכתוב לך, כאילו כל האנשים שנמצאים פה עכשיו לא מקשיבים.
אהלן יואב, משפט שסביר להניח שהייתי אומרת לך אם היינו נפגשים.
באופן די אירוני אתה היחיד שלמעשה שמרתי איתו על קשר מהכיתה.
עברו 14 שנים! יום קר מאוד בבסיס עובדה בדרום, אני ילדה בקורס מודיעין בתחילת השרות. טלפון (אז עניין הסלולארי היה די חדש, לא מכורים אליו כמו היום, אז מזל שהיה פתוח) אם אני לא טועה שירי מהעבר השני של הקו מספרת לי שנהרגת. הדבר הראשון שאני חושבת לעצמי הוא איך אני יוצאת מהחור הזה, יש אוטובוס אחד ביום, אם אני מפספסת אותו אני לא מגיעה להלוויה. הודעתי למפקדת שלי, ולא באמת ביקשתי את אישורה.
הגעתי, אני זוכרת שאמרתי דברים שאני חושבת ששמורים אצל ההורים שלך עד היום. הייתי ילדה. ישבת לידי שלוש שנים בכיתה. ופתאום אינך. חזרתי לבסיס בטיסה באותו הלילה, כשחזרתי מהצבא באתי לשבעה. מאז ועד היום אני בקשר עם ההורים שלך, ובכלל מכירה את האחיינים, הדודים בני דודים.
האמת הייתי מעדיפה שלא להכיר אותם, אבל אלה הנסיבות....
ואתה איזה פספוס!
פספוס כי היית לא רק חכם וידען במחשבים, אלא שהיום כשאני חושבת וזכרת בך מעיניים של מבוגר ולא של ילדה, היה בך משהו מיוחד שקיים באנשים הגדולים, אותם האנשים שאומרים עליהם they made a difference, כאלה שיש להם שכל אבל בעיקר מעוף ועצמאות מחשבתית לחשוב אחרת, כבר מגיל צעיר.
כמו שאתה יודע, נרקמה בינינו מערכת יחסים יפה. ההורים שלך בחרו בחיים.
זה מקל לראות אנשים מחייכים וחיים, מחבקים את מה שיש להן (ויש הרבה).
אבל כל כך מתגעגעים אליך. בשנים הראשונות היה לי יותר קל להגיע אליכם הייתי חיילת, קצינה סטודנטית עוד הייתי קרובה לגיל בו תישאר לנצח.
התחתנתי, זה קרה ב-2005, קוראים לו טל. גם הוא אנטיטזה שלי, קצת כמוך שקע ורגוע. ההורים שלך הגיעו לחתונה. כמה שהם ניסו לשמוח בשבילי, אבל הכאב, הכאב שלא ייעלם לעולם.
אני אמא ב-2008 אלון נולד. תכול עיניים, מקסים, עוד נחזור אליו, ב-2011 נולדה הילה.
מאז שאני אמא קשה לי מאוד לבוא להורים ולבית שלכם. אני מבינה מה איבדו. הכאב מהמחשבה הזו מפלח לי את הלב והנשמה כל פעם מחדש.
איזו משפחה יש לך, זוג אנשים נדירים, מלאי אהבה ונתינה. משפחה חמה ומאוחדת. יש לך כבר שלושה אחיינים. סביר להניח שלא הייתי יודעת את זה אם עוד היית בחיים, אולי באיזו שיחה מזדמנת ברעננה.
נחזור לאלון – הרבה שיעורים העביר ומעביר אותי בני הבכור. הילד שלי דברנית שכמותי, התחיל לדבר בגיל שלוש, הוא בעל דרך מחשבה אחרת, מיוחדת משלו, מופנם, חכם מיוחד. כשבאו לראיין אותי על הספר אמרתי לנורית שגם אתה היית אחר. מיוחד בדרכך. דיברתי עם אמא שלך על זה, איזה ילד היית? איך היה לגדל אותך? תמיד אהבתי את השונות והשנינות שבך. הצחקת אותי וכך גם הוא.
אני בת 32, עורכת דין (כמה לא מפתיע), אמא לשני ילדים, ואתה לעולם בן 18.
והיום יום ההולדת שלך. גם אתה היית אמור להיות בן 32, אחרי אקזיט ראשון לפחות עם המצאה מדהימה, עם חברה אולי בדרך להתמסדות, מתנדב במד"א ולחגוג את יום ההולדת שלך הייתי מוזמנת במקרה שהיית זוכר את הילדה, שישבה לידך 3 שנים בכיתה והצחיקה אותך (כמו שאתה אותה). אבל כדור אחד שפספס פגע בך, והפך אותך לפספוס הכי גדול שאני מכירה.
יואב, סביר להניח שאם היית פה, היינו נפגשים מתעדכנים וממשיכים הלאה כמו עם יתר החברים לכיתה, כי אלה החיים, כל אחד פונה למקום אחר, עוברים דירה, מקימים משפחה והחיים ממשיכים. אבל במקרה שלנו זה לא ככה. מאז שאתה לא פה, אני שומרת איתך על קשר מתמיד, במחשבות נודדות, דרך ההורים, באזכרות וחגים ואם בדרך כשאני נוסעת ורואה את בית העלמין ועוצרת.
היינו כל כך שונים אתה ריאלי, מופנם לא חיה חברתית ואני ההפך מכל אלה.
אבל אני חושבת שהיה לנו הרבה מן המשותף – שנינו אוהבי אדם, מחפשים לעשות את הטוב.
אהבתי את השנינות שלך, את הטוב, הכבוד לאחר גם לא חשב כמוך (אני ברוב המקרים) והיית בסך הכל ילד!
ילד, לצערי לנצח.
ממני
דורית
אביטל יקירתנו זו הזדמנות נוספת לומר לך עד כמה אנחנו אוהבים אותך....
ערן וליאור - מילים נתן זך לחן מתי כספי - ...איך זה שכוכב...
יורם
תודה לכל הנוכחים כל אלו שכאן ומעטים אלו שלא יכלו להגיע.
אתם חשובים לנו עד מאוד וזה שכולם כאן זה לא מובן מאליו זה מרגש אותנו עד מאוד.
רובכם מכירים זה את זו שהרי לכולכם יש נגיעה בחיינו ורובכם ככולכם נפגשתם לא פעם זה עם זו.
בערב זה אנו רוצים לחלק לכם את הספר ולפני שנעבור וניתן אותו לכם באופן אישי אני מבקש לתת הזדמנות אם מישהו מכם מבקש לשאול או לומר משהו מהרהורי ליבו זה הזמן
חלוקת ספרים.
דצמבר 2010
חלפו 12 שנים יואב, 2/3 מחייך אתה כבר לא חי.
אך אתה לא מפסיק להיות עימנו כל העת ולתמיד,
החור השחור, החלל הגדול רק הולך וגדל.
העלטה מתעתעת בנבכי הנפש והנשמה ואינה מרפה.
החיים מזה תריסר שנים נמשכים אמנם – אבל אחרת
גם אם התנהגותנו נראית כביכול נהדרת.
נוספו לנו שתי משפחות שאתה לעולם לא תכיר אבל הן למדו להכירך דרכנו.
יש לך שתי אחייניות מדהימות שגם אותן לא תכיר אבל דרכנו יכירו אותך,
להמשיך, שיאפשר באופן החיים ותבניות אבני את לסדר מנסים ועדיין והגעגועים הכאב עם נשארנוואנו
לחבק, לאהוב, לסייע ולבנות כי ממעמקי הכאב הנורא מבקשת הנפש למעט מנוחה באהבת הכל.
העולם השתנה יואב.
כי לבחור בחיים אנו חפצים.
אנו כאן מידי יום כי לא ניתן אחרת.
אנו איתך ואתה עימנו לעד.
דצמבר 2010
חברים וידידים יקרים שלנו.
תודה לכם שאתם איתנו... שום דבר לא מובן מאליו.
נאמר שלהביא ילד לעולם זו מתנת האל.
לגדל ילד זו חווית חיים.
לאבד ילד זהו שבר נצחי.
אתם מלווים אותנו בעקביות,
אתם תמיד נמצאים כאן איתנו בקשה שבימות השנה.
כאילו זה שבשבילי חזים כה בבטן הפרפרים אומר, איך זה שביום אלא אחר, המצב הימים שבשארלא
לאבד את יואב מחדש.
גידלנו שלושה, כל אחד ועולמו המיוחד.
נפילתו של יואב שינתה את כולנו אך יחד עם זאת כולנו אסופה אחת.
אתמול היינו עם רומי ומאי משחקים, מקריאים, מחבקים, מדגדגים
זוכרים את היום ההוא לפני 12 שנים, היום בו השתנו חיינו לעד.
ויחד איתן היה הראש גם במקום אחר.
ההודעה, הנסיעה האינסופית לבאר שבע.
השהייה סביב מיטתו של יואב, כל אחד מאיתנו מנסה להעירו בדרכו שלו.
הנסיעה הביתה, נסיעה שלא הסתיימה לעולם.
הגענו הביתה אבל הבית הוא כבר אחר.
28 דצמבר 2008
10 שנים חלפו.
10 שנים אנו כאן מידי יום.
10 שנים שלא ראינו אותך ולא שמענו קולך.
10 שנים שמידי בוקר עם ההתעוררות קיימת צביטה בלב והבטן מתהפכת.
ממש לא מתרגלים לא לצביטה ולא לבטן המתהפכת. הכאב מפלח כמו סכין, במהירות, לא מתרגלים לכאב, לא ניתן להשקיט הגעגועים, מנסים רק קצת לדמיין מה היה אילו, אילו היית כאן איתנו, מה היית אומר?
כיצד היית מגיב למתרחש?
סביר להניח כי אמא ואני בכל מקרה היינו כיום לבד בבית. בן 28 וקצת בוודאי שלא עם ההורים.
זו התראפיה שאני מנסה לעשות עם עצמי כדי קצת להקל מידי בוקר על הכאב הכל כך מוכר שלא ניתן למניעה, כאב שחודר עמוק עמוק ככל שחולפות השנים.
החלל שנוצר אינו ניתן לתיקון.
אנו כאן ואתה שם...
אנו כאן ונמשיך להיות כאן מידי יום
אתה תמשיך להיות בינינו ועימנו.
השנה החלטנו לשנות מעט את המפגש, הלא פורמאלי לאינטימי שיקרב עוד יותר אליך את אלו שחשוב להם לזכור ולהזכיר.
אנו כאן ואתה שם עד שניפגש.
יום הזיכרון, שנה עשירית - מדברי אמא
זהו יום הזכרון העשירי שאנחנו כאן מספרים את סיפורו של יואב.
השבוע כאשר ישבתי להכין את הדברים לקראת הטקס הזה, נתקלתי בדברים שכתבתי בפעם הראשונה לאחר נפילתו. זה לא היה בטקס יום הזיכרון, אלא במעמד המרוץ השנתי לזכרם של הנופלים באסון המסוקים חודש וחצי לאחר נפילתו של יואב.
בחרתי לקרוא את הדברים שכתבתי אז, וזה מדהים עד כמה הם קרובים כאילו זה היה אתמול.
בן 18 כל החיים לפניו.
בן 18 כל החיים כבר מאחוריו.
בוגר בית הספר הזה, יליד ירושלים שהגיע לכאן לרעננה כשהוא בן יומיים.
פריק מחשבים, אנציקלופדיה מהלכת, מחובר למחשב מאז גיל שבע, כותב תוכניות, מתכתב עם כל העולם, מסייע, פותר בעיות בתחום התוכנה, משפץ, משדרג בתחום החומרה.
היא לא הבינה, המורה למחשבים למה הוא אינו משתף פעולה. אך יסביר לה שזה "קטן עליו", איך יסביר לה למרכזת השכבה שהבירוקרטיה מיותרת ושחבל על הזמן לה ולמחנכת שאם הוא לא בכיתה ולא משתתף בשיעור אז הוא בחדר המחשב (ולא סתם יצא לטיול), הוא עסוק בפרוייקט המיחשוב (כך בקשת אמר לי). אז שם הוא נמצא ולא ברור לו על מה המהומה.
כי יואב כאשר הוא לא צמוד למחשב אז הוא במד"א ואם לא שם אז בבי"ח בלינסון שם התנדב. עושה עבודתו בשקט, בצנעה בלי יחסי ציבור ובלי חנופה.
מפקדיו בשריון הגדירו אותו תותח, חבריו למחלקה אינטלקטואל. בחדרו נשארו מיותמים ספריו ממדע בדיוני, מלחמה ופוליטיקה, חימוש והשפעה עשרות של דיסקים ממוסיקה קלאסית דרך פופ ומוסיקת רוק כבדה. בחדרו ניצב הפסנתר והאורגן החשמלי עליהם ניגן ובעיקר שילב ועבד עם המחשב.
7 שבועות חלפו. קשה לעבור ליד חדרו ולראות מיטה מסודרת. לעבור ליד חדרו לא למצוא אותו מחובר למחשב, מחובר למערכת הסטריאו, מחובר לטלפון, לבלגן.
תמיד הוא אמר לי אמא תירגעי, עוד נספיק יש עוד זמן ואני חשבתי זה ברור הוא צודק עוד נספיק אחרת לא יכולתי לחשוב. וכעת מכל שחשבתי שעוד נספיק, אסתפק בני אם תיתן לי רק עוד פסיק.
וזה הרי כה טבעי, צעיר בן 18 וכל העולם לפניך
ואתה בני כה צעיר אתה וכבר העולם מאחורייך.
אזכרה, שנה עשירית - מדברי אבא
עשר שנים חלפו.
עשר שנים אנו כאן מידי יום.
עשר שנים שלא ראינו אותך ולא שמענו קולך.
עשר שנים שמידי בוקר עם ההתעוררות קיימת צביטה בלב והבטן מתהפכת. ממש לא מתרגלים לא לצביטה ולא לבטן המתהפכת, הכאב מפלח כמו סכין, במהירות, לא מתרגלים לכאב, לא ניתן להשקיט הגעגועים. מנסים רק קצת לדמיין מה היה אילו? אילו היית כאן איתנו? מה היית אומר?
כיצד היית מגיב למתרחש?
סביר להניח כי אמא ואני בכל מקרה היינו כיום לבד בבית. בן 28 וקצת בוודאי שלא עם ההורים. זו התראפיה שאני מנסה לעשות עם עצמי כדי קצת להקל מידי בוקר על הכאב הכול כך מוכר שלא ניתן למניעה, כאב שחודר עמוק עמוק ככל שחולפות השנים. החלל שנוצר אינו ניתן לתיקון. אנו כאן ואתה שם...
אנו כאן ונמשיך להיות כאן מידי יום אתה תמשיך להיות בינינו ועימנו. השנה החלטנו לשנות מעט את המפגש, ללא פורמאלי, לאינטימי שיקרב עוד יותר אליך את אלו שחשוב להם לזכור ולהזכיר. אנו כאן ואתה שם עד שניפגש.
יום הזיכרון, שנה תשיעית - מדברי אמא
שלום לכולם,
זה הוא יום הזיכרון התשיעי שאנו נמצאים כאן לספר את סיפורו של יואב.
מידי שנה, אנו המשפחה מגיעים לכאן ומספרים לכם תלמידי השכבה הצעירה מי הוא יואב. בעצם, יכולתי לקחת את אותם הדברים שכתבתי בשנה הראשונה לנפילתו ופשוט להגיע מידי שנה ולספרם שהרי לכם זו הפעם הראשונה.
ובכל זאת בכל שנה אנו כותבים את הדברים מחדש כי משהו בכל זאת שונה וגם אם יואב נשאר כדברי המשורר "צעיר לנצח" - אנו משתנים והוא שצמוד אלינו משתנה יחד איתנו.
הוא מלווה איתנו לכל מקום, הוא חלק בלתי נפרד מחיינו וכאשר אני קוראת את הדברים שכתבתי ביום הזיכרון הראשון אני קוראת על יואב בן 18 ואילו היום הוא בן 26.
שני מוטיבים עיקריים ליוו את יואב בחייו הקצרים, המחשב ומד"א ואנו המשפחה בחרנו להנציח את זכרו באמצעות שניהם.
לאחרונה הסתיימה בנית אתר האינטרנט שהוקם לזכרו של יואב שם תוכלו למצוא את אשר נכתב עליו, אתם כולם מוזמנים לבקר, ללמוד ולהכיר באמצעותו את יואב.
כתובת האתר: www.yoavshadmi.co.il.
הפעם אני בוחרת במשהו אחר.
לאחרונה התוודעתי לשירו האחרון של אהוד מנור ז"ל שגם הוא אח שכול זהו שירם של הנופלים. זהו שיר נחמה של המת לאלו שנשארו.
קרבת אלוהים
אני רואה אתכם בבית וברחוב,
שומע את קולכם ממשיך אותי לכאוב,
ואני קרבת אלוהים לי טוב.
מה לי בשמים מה לי בעפר,
אני אתכם מתחת ומכל ההר,
מה לי בשמים מה לי באין קץ,
אני יורד בגשם ועולה בעץ.
אם תזכרו אותי, לעד לא אעזוב,
גם אם אחרי מותי יש דרך לאהוב,
ואני קרבת אלוהים לי טוב.
(אהוד מנור)
למילים אלה כתב לחן מיכאל קלמנוביץ... תלמידו של אהוד ואלו העיבוד המוסיקלי וביצוע השיר הוא של ערן טלמור מלווה בנגינה בפסנתר על ידי ליאור טלמור.
שיר זה עומד להיות מושמע בימים אלה לראשונה ברדיו. ערן וליאור הם חברי ילדות של יואב.
אזכרה, שנה תשיעית - מדברי אבא
כבר אינני האיש שהיה,
אני הוא הבא אחרי.
המשך משוער לאותן הפנים
אני ממשיך ללכת בלעדיו.
לפעמים רע בלילה, וממשיך לקוות
עד שניתן להבחין גם מרחוק
בשינוי האוויר מסביבי.
(חיים גורי)
כן יואב, זה לקח שמונה וחצי שנים, וניתן להבחין בשינוי. בשמך, בשמי ובשם כל המשפחה תודה לקצין שריון ראשי תא"ל חלוצי.
תשע שנים חלפו מאותו יום נורא, בו חיינו השתנו לבלי שוב. מחצית מחייך חלפו, ואין הנפש והדעת עדיין מסוגלות להבין, להפנים ולקבל. לא ניתן להשלים עם חסרונך. אתה צועד עימנו כל יום, כל שעה, כל רגע וכך לנצח.
מישהו, מישהו דואג,
דואג לי שם למעלה,
בא והדליק כמה כוכבים,
והם נופלים אחד אחד.
(אהוד מנור)
ואם פתאום יזרח מאופל,
על ראשנו אור כוכב,
כל שנבקש לו יהי.
אז תן שלווה ותן גם כוח,
לכל אלה שנאהב,
כל שנבקש לו יהי.
(נעמי שמר)
אין לי ארץ אחרת,
גם אם אדמתי בוערת,
רק מילה בעברית חודרת,
אל עורקי אל נשמתי,
בגוף כואב, בלב רעב,
כאן הוא ביתי.
לא אשתוק כי ארצי,
שינתה את פניה,
לא אוותר לה, אזכור לה
ואשיר כאן באוזניה,
עד שתפקח את עיניה.
(אהוד מנור)
על הנגב יורד ליל הסתיו,
ומצית כוכבים חרש חרש,
עם הרוח עובר על הסף,
עננים מהלכים על הדרך.
כבר 8 שנים שנים,
לא הרגשנו כמעט,
איך עברו הזמנים בשדותינו.
הרעות כנעורייך כולם,
שוב בשמך נחייך ונלכה.
כי בנים נפלו על חרבם,
את חייך הותירו לזכר.
(חיים גורי)
ואתה רואה-אצלנו כאן בכפר,
כמעט הכל נשאר אותו דבר,
בתוך שדה ירוק אני עובר,
ואתה כאן מעבר לגדר.
(נעמי שמר)
ליבי, ליבי, ליבי...
הו כתם דם שותת,
כאשר ילדי שלי,
צונח קר ומת.
ליבי, ליבי, ליבי...
הו כתם דם שותת.
(נעמי שמר)
מי שהבטיח וזכה גם לקיים,
מי שהצליח לחזור מן הדרכים,
מי שכאב אבל הבין שהכאב אילם,
הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.
(דידי מנוסי)
הנער הזה עכשיו הוא מלאך,
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך,
אלוהים, אלוהים, אלוהים...
לו רק נתת לו חיים.
(רחל שפירא)
התשמע קולי, רחוקי שלי,
התשמע קולי, באשר הינך,
מבקש אדם אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד.
(שמוליק קראוס)
אז תן שלווה ותן גם כוח,
לכל אלה שנאהב,
כל שנבקש לו יהי.
(נעמי שמר)
תמיד ידעתי שיבוא יום,
שבו צריך להיפרד,
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום,
אז מה הפלא שאני קצת דואג.
(אריק איינשטיין)
"רק מי ששיכל את אחד מבניו אותנו יוכל להבין"...
ביום ההוא כוחות - על התגודדו, געשו
בעיני רוחי סערה בשמים. ברק אש פרץ הלם.
ואתה שם ואני כאן.
שנים חלפו, אין מרגוע, רק תהיה, רגשות, כאבים,
סבל וכיסופים.
כל עצמותי רעד, בהויה גועשת שם וכאן במזיגה נפשית.
הלב פגוע, פצוע, קרוע, ערפולים ואפור בנשמה.
עיניים עייפות חסרות חיות דמעה אחת יזילו,
דמעת נצח על לחי של אם ואב שכולים.
תיזל ולא תיבש, תשרוט, תחרוט כפתיל בוער.
קשר נצחי בין אם ואב לבן שנפל, פנה הלך לעולמים.
ואני כאן ואתה שם.
(יצחק נאמן)
יש כוכבים שאורם ממשיך להגיע ארצה,
גם לאחר שהם עצמם נפלו ואינם.
אורות אלה מלווים את חיינו תמיד,
ולעד ישארו עימנו.
מאירים הם לנו כאן את הדרך ביום, בליל, בעת חמה ובעת קרה. חולפים להם ימים, שבועות, חודשים ושנים, וכל רגע שחולף מרחיק אותנו מהפעם האחרונה, הבלתי נשכחת, הפעם האחרונה שראינו אותם. הם שם נשארים צעירים ואנו כאן השתננו, ומשתנים כי מיום נפילת היקר לנו מכל החיים נמשכים אחרת. קמים בבוקר הכל לכאורה רגיל, לכאורה!
מתמידים בשגרת חיים מסודרת, איש לא מבין כמה זה באמת אחרת. גם המילים אינן מסוגלות לבטא את שאבד, מנסות... אולי כפי שחקוק על מצבות השיש, אילן תמיר..., פרח נדיר..., נגן מחונן..., כמה חסר העולם..., כוכב שאורו..., לכולם לכולנו משפחת השכול אותו מוטיב אותו חוסר, אותו חלל שנותר, זכרונות וגעגועים, כן געגועים, לראות כל אחד מהם שוב, לראות חיוך, לשמוע משפט אופייני, ולהתגעגע לחיים רגילים שהיו פעם אחרת והשתנו בלי שוב. אין לו לאדם דבר חשוב יותר מיקיריו, ילדיו, בן זוג, אח, אחות, וכאשר הוא מאבדם חשוב לשמור, חשוב לזכור.
יקירנו טמונים תחת מצבות שיש שכולן דומות וזהות, אך הם היו שונים מן הסתם, כמו כל אחד מאיתנו, כל אחד וכישרונו כל אחד ואופיו, עולם ומלואו שנגדע בטרם זמן. כה צעירים הם יקירנו ועתה הם שם ואנו כאן. לו ניתן לנו עוד פעם אחת, כן עוד פעם אחת לראותם ולשמוע קולם.
עולמנו נשבר גם אם התנהגותנו נראית נהדרת,
חלק מאיתנו עימם נקבר,
החיים נמשכים אחרת!
שלום לך ילדי שלום מאמא.
(אמא)
נדר
על דעת עיני שראו את השכול,
ועמסו זעקות על לבי השחוח.
על דעת רחמי שהורו לי למחול,
עד באו ימים שאיימו מלסלוח,
נדרתי הנדר: לזכור את הכל,
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עד יכלו כל שבטי מוסרי,
קונם אם לריק יעבור לי הזעם,
קונם אם לבוקר אחזור לסורי,
ומאום לא אלמד גם הפעם.
(אברהם שלונסקי)
עד יום אבוא אליך
לו אך ידעתי, בן,
הייתי מתיישב מולך
ביום שבו נולדת,
ומסתכל בך ומתבונן,
ולא גורע מבטי
משתי עיניך החודרות,
שכה מעט ראו.
לו אך ידעתי, בן,
הייתי מסתחרר איתך
במעגלי האושר,
ומבקש ממך, ומתחנן,
ולא מרפה אחיזתי
משתי ידיך הרכות,
שלא תלך ממני.
לו אך ידעתי, בן,
הייתי דמעותיי כולא
בתוך עיני השתיים,
ואת שפתי נושך, ומתכונן
ליום שבו תעוף לך,
בשתי כנפיים זהובות,
הרחק, הרחק ממני.
לו אך ידעתי, בן,
הייתי מלקט לך
את כל פרחי הארץ,
סביב למשכבך זה הצונן,
אותם לשתול ולגדל
בשתי ידיים חרוצות,
עד יום אבוא אליך.
צעיר בננו יואב
אותך לעד נאהב.
ביום חורפי שטוף שמש
על משמרתך נפלת
אנו נותרנו המומים, כואבים וחסרים.
חולפים להם החודשים, השנים
הכאב והגעגועים מאיתנו אינם מרפים.
חסרונך מורגש בכל רגע ובכל מקום
כאשר אפילו שניה הינה נצח.
חסרים לנו כחמצן לנשימה חיוכך דעותיך וידיעותיך
אישיותך ובקיצור - אתה.
עולמנו פגוע ופגום ללא תקנה
כי אתה חסר כל שעות היממה
בימי קרה ובימי חמה.
יואב - יותר ויותר אנו בודדים
יואב - יותר ויותר אנו בוכים
מה גדול הקורבן
כמה חזקה המכה
מה גדולה ההחמצה.
יואב - יותר ויותר אנו בוהים
על התרחשות האירועים
ששינו לנו את החיים.
יאיר ויבהיק אורך בכל
כי בנפילתך איבדנו את היקר לנו מכל.
לא נפרדנו ואנו לא נפרדים
כל עוד אנו נושמים וחיים.
בגינה שלושה ורדים צומחים
שפרחיהם היפים והנוגים לך תמיד מיועדים.
לנו בקשה אחת קטנה ממש צנועה
לקבלך חזרה לחיבוק ולנשיקה,
לשמוע את קולך, צחוקך
להקשיב לדעתך בנושאים השונים ובמיוחד
לפתגמים הכל-כך אישיים שרק לנו ולך מדברים
בנינו הצעיר יואב
חודש שלם כבר חלף
אתה אינך שומע
אתה אינך יודע
אך הכל כל-כך שונה
והזמן אינו מרפא.
הגעגועים מנשוא גדולים
לכולנו ולכל החברים.
גם מייק פט פיליפ ופול
החליטו לעשות הכל
כפי שאתה היית חושב
אכן כן באמצעות המחשב.
באינטרנט על שמך הם פתחו אתר
לכל חבר ומכר.
הידע, היכולת ושיתוף הפעולה
בפיתוח התוכנה, אותם הביאו למסקנה
כי אכן עילוי היית ובזה אין ספק
ולכן על שמך תקרא ה-Y-MAC
אז המ"פ הבהיר כי היה מוכרח
לציין שבכל הדיווחים שתמיד קיבל היית תותח.
החברים בפלוגה לנו מסרו
כי אותך העריכו וגילו
על הידע ובכלל
כי אכן היית אינטלקטואל.
את סמל החייל עבורך לנו נתנו
ואתמול את שלב א' בהכשרה כבר סיימו.
החודש חלף לו בהדרגה
ויהונתן קיבל דרגה
גם הוא כבר סגן כמו דוד
ועומד לסיים את התפקיד.
מאז שנתבשרנו על האסון
עוטפת אותנו משפחת השריון
ובמיוחד דפנה ויעל
בהמון אהבה כדי מעט להקל.
אמא ואני אותך לחברים מתארים
כפי שהיית ללא סופרלטיבים
ואולי גורמים לך בכך עוול
כי כאלה אנו וגדול מאוד הסבל.
עכשיו שיא עונת הרקפות בין הגשמים
פרח צנוע ויפה בין הסלעים
מתאים לך מעוד כעלם צעיר הנחבא אל הכלים.
היית חמוד, מבריק ומלאך
וכך תישאר עימנו לעד
הזמן חולף ועובר
ואתה כל כך חסר.
פפי, סבתא, דוד, יהונתן, אמא אני, יובנה ומשנה
יודעים שהיית גדול
כיאה וכייאות לך צפרגול.
נפרדנו ממך לפני כחודש
רק מגופך ולא מהנפש
למרות החוסר הגדול והענק
אתה תמיד איתנו לעד
אזור עד יומי האחרון את פרידתנו האחרונה
בכיסה אל התחנה
עת נשקתיך במצח
ואתה תישאר צעיר לנצח
לבכות לך. . .
אזכרה, שנה שמינית - מדברי אבא
בראשית נובמבר התקיים זכרון ליצחק רבין שכה אהבת.
לקחת באופן אישי וקשה את הירצחו. בן 15 היית.
זוכרים אמא ואני את נסיעתנו עמך לככר, שם כרעת ברך, הדלקת נר וישבת עם הנוער בשקט בלילה ורק הנרות מאירים. מאות ואלפים של אנשים סובבים, מדברים חרישית ומזמזמים שיר זכרון כאשר לכולם מבט הלום של שבר בלתי יאמן ובלתי מובן. גם בחדרך מצוי הנר שהדלקת לזכרו ולכבודו של רבין.
שלוש שנים מאוחר יותר אנו לא מפסיקים לזכור, לכבד, להתרפק, ולהדליק נר. כן יואב תהפוכות החיים. מזה 8 שנים פשוט זה לא מובן ולא ניתן להשלמה. החושך כבד והעלטה סובבת אותנו. בכל שנלך, בכל שנפעל את המלווה במחשבות ובגעגועים.
דויד גרוסמן הסופר בדבריו החדים ביום ה-4 לנובמבר בככר, האיר את הלילה באור נגוהות על מנת שכולנו נראה כיצד נראית חברתנו וכיצד הדרך בה אנו הולכים ו/או מובלים הינה ללא מוצא וללא חזון. כן, גרוסמן ומשפחתו מצויים בדיוק במצבנו שלנו. האובדן המאחד והיכולת לראות ולהבין הין העיקר והחשוב באמת לבין התפל והמיותר באה רק עם העמידה מול פני המוות, מקום בו אנו מצויים. כנראה שרק מי שחשו על בשרם את האובדן הנורא, אותנו יכול להבין.
מיום נפילתך הוגדרנו כגורם מפריע ומטריד ע"י המערכת כל זאת כי עמדנו על זכותנו האנושית והבסיסית לאמת. כנראה שמשמעות הריעות והערבות ההדדית שהינן חלק מההוויה היהודית המסורתית והארצישראלית שעל גורמי הממסד היה לשמור לטפח, נמוג לבלי שוב.
השנה סיפור נפילתך הגיע לתקשורת האלקטרונית ובאופן מאוד מקרי ואקראי הערוץ הראשון החליט על כך ופעמיים בהפרש של חמישה חודשים שידר את סיפורך. למרות הסקפטיות שלי בהשוואה לתקשורת הכתובה מסתבר כי לתקשורת האלקטרונית קיים פן שונה החודר יותר. צר לי ואולם עדיין קיים גוף השרוי בעולמו הוירטואלי. גוף זה מצוי עתה בטלטלה עזה וכפי שכתבה אריאלה רינגל הופמן ביום 13.11.2006 הוא תמיד ובכל מצב מופתע. אנו ממש לא.
השנה סיימו דוד ויונתן את לימודיהם באוניברסיטה. דוד סיים תואר שני במדעי המחשב ויונתן הוסמך כעורך דין. גם חברתך לספסל הלימודים בתיכון, אביטל, הוסמכה כעורכת דין. כן יואב, כולם מתקדמים והקושי לחשוב שאתה שם ולאן יכולת להגיע פשוט דוקר עמוק עמוק בפנים, מתעתע ואינו מרפה. הזמן חולף, הימים נאספו לשבועות לחודשים ולשנים ואנו מתקרבים אליך יותר.
אזכרה, שנה רביעית - מדברי אבא
היום יואב יקר שלנו יום ראשון. היום לפני 208 שבועות נפגעת בפצעי המוות ונלקחת מאיתנו. היום, ה-29 בדצמבר 2002, ואתה נח כאן בערסל של אבן.
ארבע שנים, כבר ארבע שנים - רק ארבע שנים והן כמו ארבעים, ארבע מאות, ארבעת אלפים שנה - זמן אין סופי - וכאילו רק אתמול.
ארבע שנים של חוסר אונים, תסכול, דאגה, תחושת חידלון מול מערכת קרה, מתנאשת ומתנכרת - ואתה הרי היית כל כך חם . . .
אתה יודע יואב כי ארבע שנים אנחנו מסתחררים בכאב ובדמע, בגעגועים ובכמיהה אליך.
כאשר נולדת יואב, ביום ה-29 בספטמבר 1980, לפני 22 שנה וקצת, שהיית לידינו בחודשי חייך הראשונים - הנחנו אותך בערסל של קש צמוד אלינו. היית כה חמוד וחסר אונים ועכשיו אתה שוב חסר אונים.
ארבע שנים אנחנו פועלים במלוא הנחישות, בבהירות מחשבה ודבקות במשימה - דורשים מהמערכת הצבאית את אשר היא מחוייבת בראש ובראשונה לך ואח"כ לנו - המשפחה.
עד עתה לא השכילה המערכת הצבאית לעשות את מלאכתה נאמנה על פי כללי האתיקה, המוסר והמקצועיות הראויה. לפיכך הועבר הטיפול אל בית המשפט העליון.
אנו משפחה קטנה. הוטלנו להתמודדות מול הגדולה שבמערכות. קשיים רבים עמדו ועוד יותר הועמדו בפנינו - והדרך עוד ארוכה. ימים ולילות פעלנו בנחישות וללא הפוגה - בשקט, ולעיתים קרובות תחת מעטה של חשאיות נדרשת.
מי ייתן ותהיה זו תרומתך באמצעותנו לחברה בארצנו, תרומה שתפסיק אחת ולתמיד את מסכת הייסורים והטרטורים המיותרת למשפחות השכולות באשר הן, כי רק אלה הנמנים על משפחת השכול מודעים לכך, וזר לא יבין זאת.
אורך ממשיך להאיר את דרכנו
כי לנצח אתה בליבנו
לבכות לך אהוב
לבכות לך יואב יקר
אזכרה, שנה שלישית - מדברי אבא
שלוש שנים יואבי, שלוש שנים של געגועים, של זכרונות שאינם יודעים שובע. היית אמור להיות משוחרר, תקופה לה ציפינו כדי לממש עמך תוכניות לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק. לתכנן את הנסיעה לחו"ל לאזורים שתיבחר, לרכוש עבורך מערכת מחשב מודרנית בגירסתה האחרונה ולתכנן את המשך לימודיך האקדמאיים.
רוצים כל-כך לעשות עבורך ולמענך, וכל שנותר הינם פרחים, נרות ושקט שאינם מתנה של הורים לילדם.
חשבנו מלאך שלנו, כי בתום שרות החובה תעמוד המערכת הצבאית בחובתה לך ותסיים את מלאכתה. אך לא כך הוא. המערכת הצבאית לא השכילה עדיין לשחרר אותך בדומה להליך העובר על בני מחזורך. משימת שחרורך הינה משימתנו, צוואתך. אנו עייפים אך חדורי אמונה לעמוד בה וזאת בעזרתם של שני ידידים אמיצים, חנוך וניר שלקחו זאת על עצמם.
חברים וידידים, השכול הינו מאסר עולם בו אין חופשות ואין מנוחה גם לא בעבור התנהגות טובה.
יואב יקר שלנו, כל שנה אנו מציינים כי המקום הזה בו נטמנת הינו חלק מביתנו, מחיינו וכך יהיה עד יומנו האחרון. הנר הדולק ללא הפוגה מסמל את אורך וממשיך להאיר את דרכנו וחיינו.
השנה חנכנו במד"א הרצליה, פינה לזכרך המנציחה שני מוטיבים שכה איפיינו את חייך, פינה של מערכת מיחשוב לשימוש מתנדבי מד"א על מנת שיוכלו לשלב לימודים והתנדבות, פינת זיכרון המהווה פינה של חיים, פינה תוססת של צעירים כהמשך לחיים צעירים שנגדעו, הפועלת 24 שעות ללא הפוגה.
אוהבים אותך לעד.
אזכרה במלאת שנתיים לנפילתו של יואב - מדברי אבא
ימיום נפילתך יואב חלפו 730 ימים, כ-17,000 שעות, כמיליון דקות וכ-63 מיליון שניות. לנו המשפחה כל שניה היא נצח.
אנו עדיין לא מאמינים ולא מסוגלים לקבל העובדה הנוראה שלא נראה אותך עוד, לא נשמע את קול, דעותיך בנושאים שונים, עצותיך בתחום המחשב, חיוכך, השינוי בך בבגרותך ועיבודי המוסיקה בין האורגן למחשב שאינם בוקעים עוד מחדרך.
הגעגועים והכיסופים אליך הינם ללא נשוא וללא גבול. לא ניתן להשלים עם העובדה שקמים בבוקר וחדרך ריק ומסודר וחוזרים הביתה לעת ערב ואין כל שינוי.
אין כל רצון וכל טעם לפקוח העיניים ולקום בבוקר למציאות האיומה. תמיד ביקשתי מכם ילדיי, לשמור על סדר. עם נפילתך יואב, למדתני כי בלגן משמעותו חיים ואני כל-כך מתגעגע לבלגן שלך.
חדרך המסודר כפי שהשארת בטרם יציאתך ליחידתך ביום ראשון, בו אני מצוי שעות, מסודר ומקרין קור נוראי. יחד עם זאת כל פינה בבית מקרינה אותך וכל הסובב אותנו בכל רגע מזכיר אותך ואתה, אתה שם ואנו כאן.
גזרנו על עצמנו שתיקה על מנת לתת למע' הצבאית לעשות את מלאכתה שהינה חובתה בראש וראשונה לך. למרות שחלפו 104 שבועות טרם נסתיימה עבודתה.
יואבי, חלפו להם שנתיים ימים אותו יום שלישי בו נאמר פעמיים כי טוב.
הכל התמוטט, לא טוב אחד ולא שניים.
ביום שלישי נטמנת ילדי כאן באדמה הזאת.
לא עוזבים אותך לרגע אחד למרות שאנו כאן ואתה שם.
מידי יום כאן אנו יושבים, מדברים, חושבים, מתגעגעים ומקפידים כי אור הנר, אורך, ימשיך להאיר את דרכנו.
קיבלנו חדר נוסף לביתנו למרות שלא ביקשנו ואליו לא נזקקנו.
על חדר זה אנו שומרים, מנקים ומטפחים כמו את כל ביתנו.
על הספסל בסמוך לכרית אנו יושבים ביום ובליל כאילו מדובר בספסל בחצר הבית. דבר מוזר אנו מרגישים, הספסל הוא חלק מביתנו כאשר המצבה שלך היא עתה חלק מחיינו.
יואב יקר שלנו, למרות הזמן שחלף אנו עדיין רחוק רחוק, לא מקבלים, לא משלימים, אלא מצויים בפעילות אינטנסיבית שהינה כה חשובה וכה חיונית בטרם נוכל להנציח אותך לזכרון עולם בהתאם לפועלך, לאישיותך ולאופייך.
חבריך במד"א החליטו להנציחך ביוזמתם ולנו סיפרו זאת רק עתה, אכן יש לך חברים טובים ויקרים שלא שוכחים.
דברי אביטל און (11.2.2000)
אנחנו נפגשים שוב היום לעוד פגישת מחזור לא משמחת.
הגענו לכאן כולם יואב, כדי להעלות את זכרך - לזכור ולא לשכוח אותך, את הילד שלעולם יישאר בן 18.
יואב - היית אדם מיוחד שרק אנשים שהיו מספיק קרובים אליך ידעו להוקיר את התכונות המיוחדות שבכך - הצניעות, הרצון לעזור, החוכמה ושמחת החיים. אני לא יודעת כמה אנשים שעומדים כרגע בהיכל הזה אכן מכירים אותך. תמיד נחבאת אל הכלים - עשית הכל בצניעות ובשקט - אפילו את מערך המיחשוב של ביה"ס תכנתת ובנית במו ידיך, ואנחנו לא ידענו על כך עד יום מותך. לא ראית צורך בהוקרה אלא בעשייה - לא הזדקקת לאורות הבמה אלא לשקט והפרטיות שמאחוריה.
הנושא החברתי לא היה בראש מעייניך - לא ניסית למצוא חן - להיות COOL ולשנות את האופי השקט והמופנם שהיה טבוע בך - היית פשוט אתה עצמך - אפילו לנשף הסיום בו הכתרנו אותך ל"ביל גייטס" הישראלי לא הגעת - וכששאלתי אותך יומיים קודם "ניפגש בנשף?" ענית לי נשפים לא נועדו בשבילי וכשכולם רק דיברו על הנשף אתה ממש לא הבנת ממה אנחנו עושים כזה סיפור. התכונות המיוחדות האלו הפכו אותך לאדם מוערך - ילד עם נפש בוגרת, אדם חכם שונה צנוע ומיוחד.
הסתכלתי בספר המחזור כדי לראות מה כתבו עליך כשעוד היית איתנו ומצאתי ליד תמונתך את השורות הבאות:
"דלת הלימוזינה הנפתחת באיטיות דרמטית, כמעט וחתכה את האויר המתוח בשער האח"מים של אצטדיון הכדורגל. עוד לא נגעה רגלו בקרקע שכוסתה בשטיח אדום, ושורה של עיתונאים רצה לעברו והחלה לתחקר את האליל, יואב (גייטס) שדמי. יואב שלא אוהב לדבר, העדיף שלא לנדב מידע על התוכנה החדשה שהמציא, על אף בקשותיהם החוזרות ונשנות. העיתונאים חזרו מאוכזבים לחדר המערכת והאח"מ פנה לצפות במשחק הכדורגל".
כזה היית אוהד כדורגל מושבע של מכבי תל-אביב - ואולי עכשיו זו הזדמנות טובה לספר לך יואב שהם ניצחו 2-0, הרי אין ימים בהם היית יותר מאושר מהימים בהם ניצחה מכבי תל-אביב, היית יושב עם עיתון הספורט שעות, חורש אותו לאורכו ולרוחבו ומתמצא בכל פרט.
ואתה בודאי מביט עלינו עכשיו מלמעלה בחצי חיוך אופייני, ברוגע נפשי ושואל את עצמך - "כל זה בשבילי . . . ", כן הגענו לכאן בשבילך ואתה בודאי יושב שם ב-HIGH ומפתח תוכנת היי-טק מתוחכמת הטומנת בחובה את חזון העתיד של עולם אחר.
במשך השנה הגעתי לבקר אותך מס' פעמים - מצד שמאל שלך היתה חלקה ריקה, אולם לא עוד - לפני יומיים קברנו לידך את אמיר שכל כך רצה להיות פה היום, אתה כבר לא לבד!
הורים, אחים, משפ' יקרה -
אין נורא מלאבד בן-אח - לזאת אין נחמה.
שיהיה בכם הכוח להמשיך הלאה, הסבלנות לנסות שנית גם כשקשה להבחין בטוב גם כשאיש לא מבחין בו, תקווה לחלום חדש ותבונה להתבונן אל המחר.
משפ' יקרה - אנחנו איתכם.
יואב - נוח על משכבך בשלום אדם יקר - אוהבים כיתה יב'-6 ומחזור ה'
אזכרה במלאת שנה לנפילתו של יואב - מדברי אבא
חנה סנש
"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה
רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם
יש אנשים שזיו זכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו
אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל
הם הם שמאירים לאדם את הדרך."
יואבי, חלפו 52 שבועות של צער כאב נורא ודמעות. את הקן כגוזל עזבת את כנפיך הקטנות רק פרשת גם הנשר לפגוע לא הספיק כי הקליע אותך השיג. מאחור לראשך הוא חדר ופגיעה אנושה במוחך הוא יצר הוא פגע בכל חדר ויצא מהמצח וכך אותך איבדנו לנצח.
יואב, יותר ויותר אנו בודדים יואב, יותר ויותר אנו בוכים מה גדול הקורבן כמה חזקה המכה מה גדולה ההחמצה. יואב, יותר ויתר אנו בוהים על התרחשות האירועים ששינו לנו את החיים. יאיר יבהיק אורך בכל כי בנפילתך איבדנו את היקר לנו מכל. לא נפרדנו ואנו לא נפרדים כל עוד אנו נושמים וחיים. בגינה שלושה ורדים צומחים שפרחיהם היפים והנוגים לך תמיד מיועדים. לנו בקשה אחת קטנה ממש צנועה לקבלך חזרה לחיבוק ולנשיקה. לשמוע את קולך צחוקך להקשיב לדעתך בנושאים בשונים ובמיוחד לפתגמים הכל כך אישיים שרק לנו ולך מדברים.
נעשה לך עוול נורא עת שכבת פצוע אנושות חסר אונים ללא יכולת על עצמך להגן ע"י התקשורת וע"י סתם אנשים שתמיד חושבים שיודעים. היית מלאך צעיר ותמים וגם בנפילתך נתת חיים. אנו המשפחה הקרובה שכה אוהבת וכל ¬כך כואבת את האמת אנו נפיץ כדי שידעו זאת כולם ובמיוחד מוריך וחבריך למחזור ורק אתה תישאר מאחור.
במקום כל אלה שדיברו בשם אלה שחשבו ובך פגעו ממך סליחה ומחילה אני מבקש בכאב בגעגועים ובדמעות כי אנו יודעים את שהתרחש ולנו נותר רק לבכות ולבכות. כאן בחלקת הנוער הנצחית אני מקווה שסוף סוף תהיה מנוחתך סופית אנו בוודאי למעלה ניפגש ואז נשמח ונקשקש. לנצח ילדי אותך נזכור והאל בינתיים אותך תחת כנפיו ישמור מתגעגעים אליך יואב כי אותך ואת אחיך נאהב.
מדברי אבא בביה"ס התיכון
מחזור ה' מחזורכם, לפני יומיים איבד את החבר השני בוגר המחזור.
שני הבוגרים יואב ואמיר טמונים זה לצד זה.
אנו במסלול הייסורים כבר כ-13 וחצי חודשים, 58 שבועות, מסלול קשה מנשוא ללא סוף ואנו יודעים את שצפוי למשפחתו של אמיר (שאותו לא הכרנו). נמסר לנו שחשוב היה לאמיר להיות נוכח כאן היום.
נשאלו שאלות על נסיבות נפילתו של יואב. עד שלא קיבלנו עובדות פתולוגיות ברורות לא הגבנו ברבים.
יואב נהרג מפגיעת כדור שנורה מרחוק. הקליע חדר לראשו מאחור בצד שמאל ויצא מהמצח. פציעתו של יואב היתה קטלנית ושעות לאחר שהובא לביה"ח סורוקה בבאר שבע נקבע מותו.
יואב בנפילתו הציל חייהם של 7 אנשים - בשקט ובצנעה האופיינית לו. אנו יכולים לספר על יואב שעות, על עולם שלם שנגדע באיבו, על חיים שנפסקו בטרם החלו ללבלב.
אין אנו זקוקים לימי זכרון. הגעגועים ליואב הם ללא הפסקה, 24 שעות ביממה והחלל הוא גדול ונורא. יואב איתנו כל עוד אנו חיים. רק מי ששיכל את אחד מבניו אותנו יוכל להבין.
יואב הוא הצעיר שבבנינו וצעיר הנופלים בעירנו.
אתם חבריו למחזור שבעיננו תישארו תמיד חבריו הצעירים, זכרו את יואב כפי שהיה כי אותו לעד נאהב.
חיזרו הביתה בשלום כי אתם העדות למי שהיו יואב ואמיר.
אזכרה שהתקיימה בתיכון "מטרו-ווסט"
"זה בלתי נסבל לחשוב, שהתמימות והילדותיות משהו שהיתה בו, המבט דרך זגוגיות המשקפיים נעלם ולא יחזור. יואב שמיעט להשמיע את קולו, אבל תמיד היה שם. שבדרכו עשה מה שרצה ובזה התבלט. יואב שכונה בפי חבריו "גאון מחשבים", יואב שהיה תלמידי ואיננו."
ורדה שחם, מרכזת השכבה
"לו היית עומד כאן מן הצד ורואה את כולם כאן בכדי להעלות זכרך, היית נבוך ואומר "אין צורך, מיותר, לא צריך לעשות מזה עניין". אני זוכרת את הדבקות במטרותיך. בחרת להתנדב למגן דוד אדום, והקורס נדחה ונדחה ואתה בשלך, לא ויתרת והתקבלת. בטיול השנתי ביקשת להיות אחראי על תיק עזרה ראשונה, 3 ימים נצמדת לתיק. עזרת לחבריך בענייני מחשבים, אשר בהם כה שלטת. את דעותיך הפוליטיות מאיתנו לא חסכת, את שלך אמרת. תמיד תישאר בזכרוני, טהור, תמים, צעיר סמוק לחיים עם חיוך צידי מבוייש".
רונית שחל המחנכת
"יואב, אדם מיוחד היית שרק אנשים שהיו מספיק קרובים אליך ידעו להוקיר את התכונות המיוחדות שבך. צניעות, רצון לעזור, חוכמה ושמחת חיים, עשיית הכל בצניעות ובשקט. אפילו את מערך המחשב של בית הספר תכננת ובנית במו ידיך, ואנחנו לא ידענו על כך עד ליום נפילתך. לא ראית צורך בהוקרה אלא בעשייה, לא הזדקקת לאורות הבמה, לא ניסית למצוא חן או להיות COOL - היית, פשוט אתה. אפילו לנשף הסיום, בו הכתרנו אותך לביל גייטס, לא הגעת. תכונותיך המיוחדות הפכו אותך לאדם מוערך וחכם. אתה בוודאי מביט עלינו, עכשיו, מלמעלה בחצי חיוך אופיינו ושואל "מה, כל זה בשבילי?" - כן, הגענו לכאן בשבילך".
אביטל און חברה לספסל הלימודים
"דלת הלימוזינה הנפתחת באיטיות דרמטית, כמעט וחתכה את האויר המתוח בשער האח"מים של אצטדיון הכדורגל. עוד לא נגעה רגלו בקרקע שכוסתה בשטיח אדום, ושורה של עיתונאים רצה לעברו והחלה לתחקר את האליל, יואב (גייטס) שדמי. יואב שלא אוהב לדבר, העדיף שלא לנדב מידע על התוכנה החדשה שהמציא, על אף בקשותיהם החוזרות ונשנות. העיתונאים חזרו מאוכזבים לחדר המערכת והאח"מ פנה לצפות במשחק הכדורגל".
מילים שנכתבו על יואב בספר המחזור בסיום כתה י"ב.
"ביחסים רגילים של מורה ותלמיד, המורה מלמד והתלמיד לומד. כל אחד משני הצדדים מגיע כאשר הוא מכיר את הכללים. היו לו ליואב כללים שקבע בעצמו, ניסיתי לדבר, ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים ולדרוש ולעמוד על שלי והוא בשלו, בעקשנות וכמעט ללא מילים עמד על זכותו להגיע לשיעורים רק מתי שיבחר הוא להגיע. באותם ימים כעסתי עליו לא אחת ולא שתיים, לימים הבנתי, יואב העדיף ללמוד בעצמו ובמהירות מול המחשב וחש שאינו זקוק לי, מורתו. יכול להיות שהוא צדק בכך, כי את הבחינה עבר ללא קושי ובהצלחה. לפעמים אנו לומדים להכיר את תלמידינו ולהבין את התנהגותם וייחודם לאחר ששוב אינם תלמידינו".
דברים שנכתבו ע"י עירית שפירא, מורה למחשבים
היש פתרון?
אבד לי בני -
אבדה לי הדרך.
כשכור, מתנדנד אני
בשבילי החיים.
לאן שאפנה,
להיכן שאביט -
לאותו מקום, מגיע אני.
כרחוב שאין לו מוצא,
כדורך על המקום.
אז מה לי היום,
ומה לי האור?
להסתגר,
לבכות,
או לצאת, להתמודד.
כעיור, נע אני.
מגשש
באפלת השכול.
מחפש את הדרך
היש פתרון?
בלעדיך
בלעדיך - אין לנפשי מרגוע.
בלעדיך - במנהרה של כסופים אפליג.
בלעדיך - למרחקים בוהה אני. מצפה לנסים.
בלעדיך - אין לי חדות חיים.
בלעדיך - אמך שבורה.
בלעדיך - בכאב, על זכרונות ילדותך, תתרפק.
בלעדיך - נר זכרון ופרחים, חייה מסמלים.
בלעדיך - עצבות, תפקד דרכיה.
בלעדיך - כלנו המומים, כואבים.
בלעדיך - בהויתנו נכות טבועה.
בלעדיך - בתלם השכולים נלך.
בלעדיך - נזעק בשתיקה ודומיה.
החיים נמשכים. אחרת
קמים בבקר, הכל דומה - לכאורה.
מתמידים בשגרת-חיים מסדרת,
איש לא מבין כמה באמת נורא.
החיים נמשכים. אחרת.
מחייכים לאנשים, הולכים לקניות,
יממה אחרי יממה עוברת.
בחשאי מזילים דמעה בחתנות.
החיים נמשכים. אחרת.
יוצאים לטיול, מתכנסים במשפחה,
תמונת הבן שוב ושוב חוזרת.
העצב נמהל בכל ארוע ובכל שמחה.
החיים נמשכים. אחרת.
מדברים עם אנשים, צוחקים, מתבדחים,
מישהו זורק מלה מיותרת,
ושוב עולים זכרונות נשכחים.
החיים נמשכים. אחרת.
נותנים לילדים לצאת, לבלות,
מאד מדאגים כשהשעה מאחרת,
כשקשה - מתיפחים במטה, בלילות.
החיים נמשכים. אחרת.
איש לא יבין, עולמנו נשבר,
גם אם התנהגותנו נראית נהדרת,
חלק מאיתנו, עם הבן, נקבר.
החיים נמשכים. אחרת.
שהוא נפל...
