זכרונות

נורית אומרת שאם אני רוצה לזרז את הלידה כדאי שאצטרף לצעדת ירושלים.

אז לקחתי את דוד ואת יהונתן ואת הבטן הגדולה שלי וצעדנו לתחנת הרכבת.

המושבה הגרמנית, חול-המועד סוכות. הילדים נהנים, מקפצים ומדלגים בין הקרונות רצים על המסילה ואני אחריהם וחם לי ואני עייפה.

6 שעות מאוחר יותר ויואב בחוץ. לידת עכוז. קיבלתי זריקת טשטוש ואני מרחפת וכך הוא יצא....מרחף.

דוד נולד בלידת מלקחים כי היה לו חשוב לראות לאן הוא מגיע.

יהונתן החליק לו החוצה.

ויואב מפנה קודם כל את ישבנו אל העולם.

תינוק עגלגל, רגוע, שליו. רוח חופשית/מתפתח לו בשלווה כל הזמן שבעולם לרשותו.

עומד. חייכן, נינוח, שום דבר לא בוער. אמא הוא אומר לי שהתגייס אני צריך שעון מעורר, אני זקוק לזמן השקמה לפני שכולם מתעוררים.

זמן היה תמיד בגדר המלצה בלבד, הכל מתנהל בעצלתיים ותמיד בקצב שלו.

בגיל שנתיים הוא נזכר שמעולם לא היה לו מוצץ. זוכרים את שרשרת הפלסטיק הצבעונית אז היא הופכת להיות מוצץ. שבוע ימים הוא מסתובב עם החלק בפה.....השלים את החסך וזורק אותו לארגז הצעצועים.

הוא בן ארבע, מקורר ואני מחליטה להשאירו בבית. דוד ויהונתן בבית הספר ואני צריכה ללכת למכולת.

לא רוצה לבוא הוא אומר זה משעמם אני נשאר בבית. אתה לא נשאר לבד. אני מנסה לשכנע אותו, אני מנסה לפתות אותו על מנת שהיציאה תהיה כדאית אבל הוא בשלו. אני מסבירה שזה מסוכן, שום דבר לא עוזר.

זה לא מסוכן/לא יקרה כלום הנה אני כאן יושב על השטיח ולא זז, אני מבטיח, באמת מבטיח. ואני בוחנת אותו, בודקת ומציצה בסתר והוא יושב על השטיח מול הטלביזיה ולא זז.

תמיד ידע מה הוא רוצה ועם ההיגיון שלו אי אפשר להתווכח.

בן תשע הוא מודיע לי שהוא בכיתת דוברי אנגלית. הוא הודיע למורה שהוא חייב להיות שם כי הוא כבר יודע אנגלית. המורה לאנגלית אמרה לי שכבר באמצע השיעור הראשון היא הבינה שאינו דובר אנגלית אבל הנחישות שלו מצאה חן בעיניה (אפוא הם המורים האלו) והוא נשאר.

הוא עשה זאת ביסודי ובחטיבה ובתיכון וסיים 5 יחידות בכיתה יא..

יואב...(אני מתקשרת מהדרך) תדליק בבקשה את דוד המים החמים....טוב (הוא אומר)

השלטר נמצא ליד שולחן הטלפון. כעבור 30 דקות אני מגיעה. למה אין מים חמים אני שואלת....אופס שכחתי הוא אומר.

מה אתה לומד אני שואלת....לומד למבחן כימיה הוא משיב, מחר המבחן. איך היה המבחן אני שואלת למחרת כאשר שב מבית הספר. טעיתי הוא משיב המבחן הוא בשבוע הבא, היום היה מבחן בספרות טעיתי. אז מה עשית אני שואלת בחשש.....נבחנתי בספרות הוא משיב.

הטלפון מצלצל בבית.....דורית שלום מדברת רונית המחנכת של יואב האם הוא בבית היא שואלת... בבית, לא, למה שיהיה בבית, היום מסתיימים הלימודים ב-14:00 ועכשיו 11:30 אני לא מוצאת אותו היא עונה הוא לא הגיע לשיעור.

אני מתקשרת לפפי לשם היה נוהג להגיע כאשר עשה אתנחתא מהלימודים..הוא לא שם. אני מגיעה לבית הספר ופוגשת אותו. מה את עושה פה? הוא שואל אפוא היית? אני שואלת לאן נעלמת? רונית מחפשת אותך. הייתי בחדר המחשב טיפלתי בכמה דברים. ולמה אתה לא בשיעור? אני שואלת אבינועם (המנהל) פנה אלי וביקש את עזרתי (תקלה במחשב) זה לא שנעלמתי,אני עובד איתו.

למה לא הודעת לרונית? אני מקשה,ולמה אני צריך להודיע לה הוא משיב.אבינועם ביקש ואני נעניתי,מה אין תקשורת ביניהם?

תשובותיו תמיד הגיוניות הוא פשוט, הוא ישר אין לו מניעים נסתרים.

הוא לא מבין על מה המהומה.

השכבה יוצא לטיול שנתי יש צורך להביא אישור מההורים והוא שכח (מה חדש?) אביטל חברתו לספסל הלימודים מתרה בו תזהר ורדה תצלוב אותך.לך הצידה תחתום.

אבל הוא בשלו למה לשקר הרי ההורים שלי יודעים שאני יוצא לטיול ואשרו לו מי הכין לו את התיק ואת האוכל ליום הראשון,וגם הביא אותו לנקודת האיסוף וגם אמר לורדה בוקר טוב.

אבל לורדה אין היגיון, ורדה עובדת על פי הכללים שהיא קבעה, מאומה לא עוזר, ורדה נחושה,לא החתמת אתה לא יוצא היא פוסקת.

אתם חושבים שהוא נשאר מאחור ממש לא. הוא התקשר אליי.

ששכחת להחתים קח אחריות אני אומרת,באחריותך למצוא פתרון ויש ל 2 קווים מנחים

1 אנחנו לוקחים אותך

2 אתה לא נוסע לבד

הוא מצא פתרון, הוא ברר וגילה שאבינועם מתכוון לנסוע, הוא נגש אליו וביקש להצטרף. אני נוסע באוטובוס אמר לו אבינועם. אין בעיה ניסע ביחד וכך היה הוא נסע והצטרף לכתה.

ובבית בלגניסט שאין כמוהו.

כאשר היה ילדון איימתי שצעצוע שלא יחזור יוחרם...קיימתי ובכל זאת זה לא עזר.אז לא יהיה הצעצוע,קיבל את עונשו בהכנעה.

וכאשר היה נער מתבגר ובמרתף נהג להשאיר צלחות ושאריות אוכל התרתי שבפעם הבאה שאמצא צלחת או עטיפה הוא ינקה את החדר, וכך היה. הוא ניקה וקצף וכמו שאני אוהבת. האם למד מכך...ממש לא.

השבוע הייתי לווין סיפר לי כאשר הגיע לחופשת שבת מהצבא.

מה הכוונה אני שואלת.

המפקד שאל במסדר מה זה לווין ומה תפקידו. אז עניתי...

נכון הוא אמר ועכשיו ומעכשיו אתה הלווין והמחלקה הם הכוכבים ומתפקידך להקיפם בכל עת שתידרש..

אז הייתי לווין.....מסתבר שלא רק "שאלות קיטבג" הם מכשול..גם פה גדול וחייך.

 

אמא

בן 18 כל החיים לפניו.
בן 18 כל החיים כבר מאחוריו.
בוגר בית הספר הזה, יליד ירושלים שהגיע לכאן לרעננה כשהוא בן יומיים.

פריק מחשבים, אנציקלופדיה מהלכת, מחובר למחשב מאז גיל 7, כותב תוכניות, מתכתב עם כל העולם, מסייע, פותר בעיות בתחום התוכנה, משפץ ומשדרג בתחום התוכנה.

היא לא הבינה, המורה למחשבים, למה הוא אינו משתף פעולה. איך יסביר שזה היה "קטן עליו". איך יסביר לה , לרכזת השכבה, שהבירוקרטיה מיותרת ושחבל על הזמן ולה למחנכת שאם הוא לא בכיתה ולא משתתף בשיעור אז הוא בחדר המחשב (ולא סתם יצא לטיול) הוא עסוק בפרויקט במחשוב (כך ביקשת אמר לי). אז שם הוא נמצא ולא ברור לו על מה המהומה.

כי יואב, כאשר הוא לא צמוד למחשב אז הוא במד"א ואם לא שם אז בבי"ח בילינסון שם התנדב. עושה עבודתו בשקט, בצנעה, בלי יחסי ציבור ובלי חנופה.

מפקדיו בשריון הגדירו אותו תותח, חבריו למחקה - אינטלקטואל. בחדרו נשארו מיותמים ספריו ממדע בדיוני, מלחמה ועד פוליטיקה, חמוש והשפעה. עשרות דיסקים ממוסיקה קלאסית דרך פופ ועד מוסיקת רוק כבדה. בחדרו ניצב הפסנתר והאורגן החשמלי עליהם ניגן ובעיקר שילב ועבד ועבד עם המחשב.

71 שבועות חלפו. קשה לעבור ליד חדרו ולראות מיטה מסודרת, לעבור ליד חדרו ולא למצוא אותו מחובר למחשב, מחובר למערכת הסטריאו, מחובר לטלפון, לבלגן.

תמיד הוא אמר לי אימא תירגעי עוד נספיק, יש עוד זמן ואני חשבתי זה ברור הוא צודק עוד נספיק אחרת לא יכולתי לחשוב.

וכעת מכל שחשבתי שעוד נספיק אסתפק בני אם תיתן לי רק עוד פסוק.

וזה הרי כה טבעי צעיר בן 18 וכל בעולם לפניך
ואתה בני כה צעיר אתה וכבר כל העולם מאחוריך...

 

10 בספטמבר 2006 אריאלה,                                                                                     

לגעגועים אין מרפא וזה ממש, כן ממש, לא מרפה. זוהי מהלומה הנוחתת באופן רנדומאלי, ללא כל אזהרה, כמעט כמו שבץ מוחי. פתאום מסתכלים על העולם אחרת. פתאום יש חשוב וחשוב באמת, והשאר שטויות והבל. לכן מי שלא עובר זאת לא מבין, לא חש.

בעוד מספר שבועות, חודשים, לכל אחד זה אינדיבידואלי , חשים פתאום מחנק אמיתי לא כזה שקשור להלם הראשוני. מחנק שמטלטל ולא נותן מנוחה, לא מאפשר לקום בבוקר, מחנק שרוצה לתפוס את גלגל זמן החיים ולהחזירו אחורנית כן אחורנית רק לרגע לפני. . . לשניה כדי להיפרד, כדי לחבק, לנשק ולנסות לגונן ולמנוע בכל מחיר. . .

לכן לקום ולומר "כולם נפלאים" זה לברוח לכלל זה ממש קל (ידיעות אחרונות 8.9.2006), או לחילופין לומר "כי אתה השכול חש מועקה ולא הציבור" (ידיעות אחרונות 7.9.2006), זה שוב אותו מוטיב של המנוסה המבוהלת אל הקולקטיב. מנוסה זו נותנת תחושה של אטימות של מינימום ערבות הדדית ובעיקר של תסכול.

החיבוקים אט אט יפוגו אך המועקה המלווה לעיתים בכעס לא תפוג. היא תשנה צורה שכן זוהי אנרגיה נפשית מצטברת. לפי חוק שימור האנרגיה, אין בזבוז, אין עודף, יש שינוי צורה, אך הכל מאותו הכפר, רוצה לומר מאותו המקור הנוראי. כעס של שכולים שקול לבכי. לא יכול להיות שהפרט השכול "מבין יותר ו"חש" יותר.

"סליחה, לא טעינו" (ידיעות אחרונות 3.12.2004) ו"לא יהיה בסדר" (ידיעות אחרונות 8.9.2006). יוני שלכם נפל 396 שבועות לאחר שיואב שלנו נפל. מסתבר ששום דבר לא קרה ואין כל שינוי. התחושות זהות, המכה אנושה וגם לשאלות הרבות הקיימות אין תשובות, גם לא באמצעות התשבצים.

פריצה לאנונימיות לאלה השייכים לפתע לשכול, קיימת. צריך ללמוד ולהסתגל לאופן חיים שונה. שום דבר לא נשאר מהתקופה שלפני. יש רק געגועים שהולכים וגדלים.

סליחה, שוב ממש באמת ולא בתמים, לאחר שהתפכחנו אנו ממש לא טעינו וזה ממש, כן ממש, לא בסדר. לנו השכולים זה מאוחר מדי, אך מה לגבי האחרים? מתי ייפול האסימון לחלק האחר של הציבור? קיימים עוד הרבה ילדים נפלאים ויפים.

מחבקים באהבה

דורית ויורם שדמי

 

28.12.06 - עו"ד חנוך קינן

ליואב
גם השנה, כמו בכל שנה, אנחנו כאן.
לזכור ולא לשכוח.
אנחנו, ניר ואנוכי, למדנו להכירך דרך תיקים עבי כרס, פנים דואבות וחרושות קמטי דאבה, של הקרובים לך, תילי נייר שאין בהם ממש, אשר נשזרו אל תוך סיפור מובנה - להגן על מערכת שכשלה.
גם השנה, כמו בכל שנה, אנחנו כאן.

כדי לשוב ולספר לך כי אוהביך עשו את המירב, גם את המיטב, במטרה לשמור על כבודך, כבוד שאיש לא יכול לפגוע בו.
מאז אותו יום בו גמלה בקרבנו ההחלטה להילחם על השם והכבוד שלך - ראינוך כצעיר לוחם וחולם, מי שראוי היה למערכת הצבאית, הרבה יותר משהיא היתה ראויה לו.

ומאז שנחתמה המערכה המשפטית אנחנו בעצם ביחד.
אנחנו והמשפחה, כאסופה אחת, דואבת אבל מאד גאה בך.
מצידנו נחבק, נתמוך, ונעודד ככל שנוכל - ותמיד נהיה גאים בזכות שנתגלגלה לידינו להכירך בדרך לא דרך ולהיות עם כל בני המשפחה ביחד.

 

מכתב לאביטל און מיורם ודורית שדמי 14 בפברואר 2000

אביטל היקרה!

למעלה משנה חלפה מאז נפל בננו האהוב יואב, חברך לספסל הלימודים. בתקופה הקשה שהכאב, הדמעות, הגעגועים והחלל הנורא הינם מנת חלקנו היומיומית, את בדברייך ובביקורייך אצל יואב מהווה נחמה פורטא לנו על האובדן הבלתי נסבל.

בהתנהגותך הרגישה והאצילית היי גאה בעצמך ובהורייך שחינכו אותך לאדם מיוחד כפי שאת.

לאחר טכס הזכרון ליואב קראנו את שנרשם עלייך בספר המחזור ואיננו מתפלאים מדוע מצא יואב עימך שפה משותפת, דבר שהובהר לנו רק לאחר נפילתו. יואב אהב אנשים בעלי אופי חזק ודעות מגובשות עימם יוכל לשוחח ולהתווכח כי כזה הוא היה.

חנה סנש כתבה:

"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה
רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם
יש אנשים שזיו זכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו
אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל
הם הם שמאירים לאדם את הדרך."

 

הננו תקוה כי אורו של יואב יאיר את דרכך בכל שתפני.

אוהבים אותך ומוקירים אותך,

דורית ויורם שדמי
הוריו של יואב

 

Michael - Co-worker

Hello,
I'm still in a state of shock... 
Do we know for sure how Yoav passedaway? I mean, I know very well the hardships that he was going to suffer when serving in the Israeli Army, but I never thought he would be killed... David, over the past year I got to know your brother very well, and I am proud to say that I consider him a dear friend. Because of that, is there anything that I (or we) can do for you and your family? I shall miss my friend dearly... and my heart felt prayers go out to you and your family for this terrible loss.

 

Philip Cummins - Co-worker

Hello,
Reading through the various emails, I'm definitely for a web page devoted to Yoav. I'd like all of us involved to contribute some words for our friend to be listed on the web page. I'd just like to say a few words for our friend. Looking back, Yoav has been with us for nearly 2 years now, when vMac was but an idea. I first received email from him in February 1997, using his brother's account, shortly after I returned from Hawaii. He was present when vMac first showed itself as an unbootable Sad Mac. He was there when I broke the news that the .Sony driver was fixed and we could boot. He was there, working on aspects of vMac, even managing to get a PC to directly boot into vMac, and working on the SCSI implementations. Thinking about this, Yoav has accomplished much that I am aware of in these 2 short years, which is nothing short of astonishing considering his circumstances. I am sure that he would have accomplished much more and donated this to the world, but this unfortunately was not to be.

To us all, Yoav has been a loyal friend and co-writer of vMac.

May we dedicate vMac to his memory,

 

Pat Suwalski - Co-worker

Thank you for notifying us of this sad and unfortunate news, we know that it isn't easy for you and your family. I must apologize for some of the messages that you may have received from other people associated with the vMac project; I know that some of them may have been insensitive and not entirely appropriate. We would like to honor Yoav by dedicating vMac to him and we would like to use a picture of Yoav. If you have a picture of Yoav in electronic form and it's not too much trouble for you, please send it to us. The picture(s) may be sent to Pat Suwalski

Thank you, and please let me know if there is anything that I, or anyone associated with the vMac project, can do for you.

 

Gustavo Goedert - Co-worker

Hello David,
I'd just like to say that your brother was a very nice person, he took on the dos vmac project when i could not handle it anymore...
And i know that doing freeware work for people you dont even know requires a kind of person that has a great heart...

Regards,
Gustavo Goedert

 

Philip Cummins - Co-worker

Hello,
My deepest condolences to you and your family for your loss. I know this must have been difficult, but my thanks to you for informing us of this news.
I've known Yoav for over a year now, and without doubt, he is one of the most courageous and inventive programmers I have known. Although his work was not always fully appreciated or noted, I have always held him in high respect for pushing areas that few would try.

Thanks again for informing us, and may we never forget Yoav,
Philip Cummins